בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בע"פ 7455/02 (כבוד הנשיא י' פלפל, כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ, כבוד השופט נ' זלוצ'ובר), בו התקבל באופן חלקי ערעורו של המבקש על הכרעת הדין של בית-משפט השלום באילת.
2. המבקש הורשע בבית-משפט השלום באילת (כבוד השופט א' רון) בעבירה של איומים, עבירה כהגדרתה בסעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (החוק) ובעבירה של זילות בית המשפט, עבירה כהגדרתה בסעיף 255 לחוק. על-פי כתב האישום - אשר בית-המשפט קבע כי העובדות הנטענות בו הוכחו לפניו - ביום 27.7.99, במשרד יחידת המודיעין של משטרת אילת, אמר המבקש לקצין המשטרה, פקד גיא וקנין, "כי במידה וימשכו העבירות הפליליות נגדו מצד אלה שהשתלטו לו על הנכסים או מצד שוטרים, או מצד שופטים, יהא זה בלתי נמנע מבחינתו לא לפגוע במישהו, ובכלל זה שופט ממערכת המשפט כל זאת תוך שהוא מציין כי יש לו גישה וביכולתו להגיע לנשק חם. כן אמר הנאשם לפקד וקנין כי אם ה'פרשה שלו' לו (כך במקור - מ' ח') תטופל יעשה מה שיידרש, ובכלל זה אף להיכנס לדיון בבית-המשפט העליון ולסטור לנשיא ברק באמצע דיון".
עוד נטען בכתב-האישום, כי באותו יום, בשעה מאוחרת יותר, אמר המבקש לחוקר משטרת אילת, גבי בן שמואל, כי "הוא עלול לפגוע בשוטרים הכולאים אותו במעצר שווא פגיעה שאין בה כוונה להרוג או להסב נזק רציני ביהודים רמאים ונוכלים המתחפשים לעובדי מדינה".
בית-משפט השלום (כבוד השופט ש' שטיין) גזר על המבקש מאסר על-תנאי של ארבעה חודשים, קנס בסך 2,500 ש"ח (או 25 ימי מאסר תחתיו) וחתימה על התחייבות, על-סך 3,500 ש"ח בערבות עצמית, להימנע מעבור את העבירות בהן הורשע תוך שנתיים מיום מתן גזר הדין (תוך ציון כי אם לא יחתום, ייאסר ל- 60 ימים).
3. המבקש ערער על הכרעת-הדין לפני בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע. בית-המשפט המחוזי זיכה את המבקש מביצוע עבירה של זילות בית המשפט, אך הותיר על כנה את הרשעתו בעבירת איומים. לעניין זה, קבע בית-המשפט המחוזי כי "אין נפקא מינה בעובדה, שדברי המערער לא נקלטו על ידי כב' הנשיא ברק, ודי בקליטתם על ידי השוטר כדי שניתן יהיה לייחס לו את עבירת האיומים". עוד קבע בית-המשפט כי במסגרת הליכי החקירה, המבקש מצא לנכון להתריע - מיוזמתו - על סכנה שעלולה להתממש בעתיד; כי למערער שליטה על התממשות אותה סכנה עליה התריע - ולכן, יש לראותו כמאיים. כן קבע בית-המשפט כי חרף העובדה שקצין המשטרה וקנין לא התרשם מאיומיו של המבקש וסבר שהם משעשעים - המבחן לבחינת היסוד העובדתי בעבירת האיומים הוא אובייקטיבי, ואין כל ספק כי אדם סביר היה יכול לחוש מאוים למשמע הדברים. בנוסף, גם אם המבקש לא התכוון להפחיד או להקניט את השוטר - הרי "די בכך שמנסיבות העניין ניתן היה ללמוד מכוח הילכת הצפיות, שהמערער היה מודע, ברמה גבוהה של הסתברות, לכך שדבריו יביאו לפחד בליבו של השומע הסביר".
4. בבקשה המונחת לפנינו טוען המבקש כי תיק זה מעורר שאלה משפטית, אשר עיקרה נוסח כהאי לישנא: "האם ניתן לעקוף באמצעות זימון לחקירה במשטרה ותוך שימוש בעבירת האיומים את אחד מעקרונותיו הבסיסיים של המשפט הפלילי - 'עקרון ההתנהגות' - לפיו 'אין עונשין על דברים שבלב'?". המבקש סבור כי לא ניתן להרשיע בעבירת איומים מי שחושף, במסגרת חקירה משטרתית אליה זומן, תוכניות פליליות עתידיות כמענה לשאלות שהוצגו לו על-ידי חוקרים. עוד נטען, בהקשר זה, כי את הפוטנציאל המאיים של דברי נחקר לחוקר יש לבחון באספקלריה של "שוטר-חוקר סביר"; כי לא ניתן להרשיע אדם בעבירת איומים בגין "תשובות תיאורטיות לשאלות תיאורטיות של שוטר החוקר (או מתשאל) אותו"; וכי בנסיבות אלו, הרשעתו של המבקש פוגעת באופן בלתי מידתי בחופש הביטוי.
לסוף, טוען המבקש, כי אף אם דבריו במהלך החקירה היו בגדר הפרת איסור פלילי - ולא כך סבור הוא - מתקיימים בעניינו אחד או יותר מן הסייגים הבאים לאחריות הפלילית: סייג הצידוק - כיוון שהמבקש השיב תשובות כנות לשאלות חוקר משטרה; הדוקטרינה בדבר הגנה מן הצדק, שהרי על-פי הטענה, חוקרי המשטרה הם ש"יצרו" את העבירה, באמצעות שאלותיהם.
5. הבקשה האמורה לרשות ערעור הועברה, על-פי החלטתו של כבוד השופט א' א' לוי, למותב שלושה, והדיון בה התקיים ביום 2.10.05. עם פתיחת הדיון, הודיענו בא-כוח המבקש, עורך-הדין הרמלין, כי המבקש מעוניין לשחררו מייצוג וכי מבקש הוא לייצג את עצמו. בעקבות כך קם המבקש על רגליו וביקש להעלות לפנינו טענות שלא הועלו בבקשת רשות הערעור ובהליכים הקודמים שהתקיימו בעניינו. עיקרן של טענות אלו נסוב סביב תגליות מדעיות, לכאורה, שחשף המערער - המובילות, לטענתו, ליצירת "כוונה תת מודעת עליונה שיתופית", כלשונו. בתגובה על כל אלה החלטנו, כי אם ברצונו של המבקש לטעון טענות שלא נטענו עד אותו מועד, כי אז שומה עליו להעלות את טיעוניו החדשים על הכתב. הוספנו ונתנו רשות בידי המדינה להשיב על אותם טיעונים, וציינו כי לאחר שנעיין בכל המסמכים שייאספו אל תיק בית-המשפט, אפשר נדחה את בקשת הרשות לערער בלא לזמן את הצדדים לדיון נוסף על-פה. בהודעתו מיום 28.11.05 הודיע בא-כוח המדינה כי טענותיו החדשות של המבקש "אינן דורשות תשובה". עתה נאמר דברינו הן על הבקשה המקורית, הן על המסמכים שנתוספו אליה.
6. דין בקשת רשות הערעור להידחות. הלכה היא מלפנינו כי הרשות לערער ניתנת באותם מקרים המעוררים שאלה עקרונית בעלת חשיבות כללית החורגת מעניינם הספציפי של בעלי-דין (ראו: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123), ולא נמצא לנו כי שאלה מעין-זו מתעוררת בעניינו של המבקש. טענותיו של המבקש מסיבות עצמן סביב נכונותו של בית-המשפט המחוזי להחיל את הוראת סעיף 192 לחוק - בה קבועה עבירת האיומים - על עניינו הספציפי של המבקש. בפסק-דינו, הלך בית-המשפט המחוזי במסלול ההלכה המרכזית בנושא פרשנות יסודותיה של עבירת האיומים כפי שיצאה מלפני בית-משפט זה בע"פ 103/88 ליכטמן נ' מדינת ישראל, פ"ד מג (3) 373 (ראו סעיף 7 לפסק-דינה של השופטת ר' יפה-כ"ץ), ובהכרעת דינו, עסק בית-המשפט המחוזי ביישום הילכת ליכטמן על עניינו הקונקרטי של המבקש. כידוע, שאלת יישומה של ההלכה במקרה קונקרטי אינה מעמידה עילה לקיומו של דיון בערכאה שלישית (השוו: רע"פ 88/04 הלל ורטהיימר נ' מדינת ישראל (לא פורסם), שאף שם דובר בבקשת רשות ערעור על הרשעה בעבירת איומים).
למעלה מן הנדרש, יצויין כי אין יסוד לטענתו של המבקש לפיה המשטרה "יצרה את העבירה" על-ידי שאלות ששאלה את המבקש. בית-המשפט קמא קבע מפורשות בפסק-דינו כי במהלך החקירה, הביע המבקש מיוזמתו את דברי האיום הנדונים בכתב-האישום, ובנסיבות אלו, אין מתעורר קושי בהרשעת המבקש בגין הדברים אשר אמר בחקירת המשטרה.
7. אשר לטענותיו החדשות של המבקש, כפי שהועלו הן על הכתב כהוראתנו בדיון מיום 2.10.05: לא מצאנו הצדק כי טענות אלו תועלינה לראשונה לפני ערכאה שלישית (השוו רע"פ 10220/03 בסאם מסאלחה נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם)), וזאת מבלי שנחווה דעתנו על-אודות טיבן של תגליות המבקש.
8. הבקשה נדחית. ממילא דוחים אנו גם את הבקשה המקדמית לקביעת דיון שבו יתאפשר למבקש להציג את "תמצית התגלית באופן ויזואלי ומדעי".
היום, ד' בכסלו תשס"ו (5.12.2005).
המישנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.